שם הכותב: תאריך: 06 יולי 2016

אי שם, במאה ה-18 מישהו השכיל להבין שיש רגעים ששווה לנו וגם צריך לשמור. רגעים בהם נביט אנו, או אולי ילדינו, בסקרנות, געגוע ובמתיקות נוסטלגית, נחייך וניזכר בהם ונבקר את עצמנו – האם השמנו, היכן טיילנו ומה לבשנו, רגעים שיהוו עבורנו הוכחה לפעילות עבר שרצינו לשמר.

כך התפתח הצילום. החל מהקמרה אובסקורה, המהווה ניצן לפלטפורמות שעוד יבואו, ועד לסמארטפון, בו כבר מוטמעת מצלמה משוכללת ככל שתבקשו ותהיו מוכנים להשקיע.

בעידן של התפתחות טכנולוגית מואצת וחסרת תקדים, הייתה המצאת האינסטגרם הפופולארית רק עניין של זמן.

במרחק לחיצה ניצב מולנו עולם שלם ומרתק! אנחנו נחשפים לאפשרויות מגוונות בדמות הפילטרים, שמאפשרות לנו "לצבוע" את הרגע שהקפאנו שניה לפני (טוב נו, אחרי כמה נסיונות), ולהעניק לו אנרגיות לפי המוצע ב"מכולת"- האם נהפוך אותו נוסטלגי, בפילטר שחור לבן  או לבעל רגש עצום, בפילטר שמחיה את הצבעים העזים.

4 שנים לאחר הקמתה, אינסטגרם כללה כבר 200 מיליון משתמשים רשומים ברחבי העולם! 200 מיליון שנהנים מהאילוזיה.

והצילום? כבר לא תיעוד של רגע בלבד. הצילום האינסטגרמי מייצג את אותנו, היוצרים, ומשתקפת בפנינו תמונה אותה אנו רוצים לטעום ולדמיין. זו תמונה שתביא לכולנו תקווה, לא עוד בודדים וחסרי מעש. אנחנו חלק ממשהו. מתוקף השימוש, אנחנו מוגדרים כמחזיקי עניין, אך האם יש במעורבות שלנו באינסטגרם מעבר להיותנו לקוחות? האם האינסטגרם משפיע על האופן בו אנו חיים?

עוד רגע, במהלך משהו חשוב שאנחנו עושים בעבודה, נציץ אל תוך חייו של ויטאלי, אינסטגרמר אוונגרדי, פופולארי ואהוד על ידי 248 אלף עוקבים לפחות, שנוהג לצלם רגעי אדרנלין בהם עומד בקצוותיהם של מבנים גבוהים שונים בעולם- והנוף משגע! בארוחת הצהריים נחקור את הפרופיל של אדל, הזמרת המפורסמת, ברגע נוצץ ומלא רגש על הבמה, מודה לכל המעריצים בהופעה, ומיד לפני השינה נציץ לעומר מילר, השף הישראלי, שמפרסם לנו מנה שזכתה ב-2888 לייקים, שאולי עוד נספיק לטעום השבוע.

ללא שם

הגבולות בין דמויות במציאות היום יום שלנו, לבין אלו שלמדנו להכיר דרך התקשורת, היטשטשו ואינם קיימים עוד. אמנם אני וגם אתם כנראה לא מכירים את כל האנשים אחריהם אנו עוקבים, אך אנו זוכים להיות חלק מעולמם ברגע הצפיה בתמונה. בואו נשתתף בתחרות נושאת פרסים של בלוגרים שונים, שכבר השכילו להבין את הכדאיות הכלכלית שמאחורינו, העוקבים הנאמנים עם הלייק על ההדק, שעל גבינו ירוויחו בכל רגע נתון עוד מוצר חינם שנרוץ לקנות. הם מזרימים לנו בדם את הצורך לעוד תיעוד של חייהם, ללייק ולהגיב, ללמוד אפיה, לעשות שיעור TRX וכמובן לא לשכוח לשאוב השראה, לפלטר ולהעלות.

הרי בסופו של דבר, העבודה האמיתית בחיינו היא להישאר מעודכנים לא?

האינסטגרם מעודד אותנו לעשיה מדומה שמסיחה את דעתנו מהחיים, מהעובדה שאנחנו לא שותפים אמיתיים למסע והפכנו שליחי תוכן בעל מטען עם משמעות כלכלית למפרסמים, וללא תמורה כלכלית עבורנו, בהסכמתנו.

העיסוק בתיעוד הרגעים הזהים למה שראינו, או הייחודיים שניסינו ליצור, התחרות הסמויה על כמות הלייקים (גם לאלו ש"מעלים את התמונה עבור עצמם") אינם נטולי אינטרס. כולנו מצפים לתשומת לב, להכרה ולפרגון. תודו.

ללא שם

תמונת המצב האמיתית היא, שזה זמן רב שאינסטגרם אינה מאפשרת לנו צילום או הצצה גרידא. את התמונות הללו לא תיעדנו כדי לזכור. הן מדברות ומספרות את סיפור חיינו בעידן דיגיטלי וחסר תום, בו הפכנו לצרכנים יצירתיים וצבעוניים, שמגדירים את עצמם, דרך הקפה שצולם במסעדה ידועה בתל אביב בצהרי שישי, המנה הססגונית במסעדה בעלת כוכב מישלן באמסטרדם או התיק האחרון שקניתי, שעלה לי מספיק כדי להאכיל עשרה ילדים רעבים במדינת עולם שלישי לפחות שבוע.

אני מניחה שגם אתם, כמוני, תוך שגרת היום, תציצו לפוסטים של שגרירי הלייף סטייל באינסטגרם, שהעלו רגעים שאנו כמהים אליהם ורוצים לקנות. השאלה האמיתית שעולה היא, האם כשמשתמשים יומיומיים, התפקיד שלנו צריך להיות אקטיבי יותר? האם אנחנו יכולים לנצל את כוחנו לתיעול הפלטפורמה?

נדמה לנו שהשליטה שלנו בשימוש ובתמונות בידינו. אנחנו אקטיביים כי אנחנו מפרסמים פוסטים, ובהתאם גורפים עוקבים ולייקים, תגובות והכרה. אנחנו מעשירים את עולם התוכן שלנו ויודעים הכל על כולם מתוך הפלטפורמה. בסופו של דבר הפרופיל האישי שמייצג אותנו, מציג את האני האמיתי שסיגלנו לעצמנו לאחר השפעות שונות אליהן נחשפנו. האם כך נלמד את דור ההמשך מהו ביטוי אינדיבידואלי? האם כך נהיה מאושרים?

תגובות סגורות.