שם הכותב: תאריך: 30 אפריל 2016

בסוף השבוע החלטתי להתבטל ולשבת מול המרקע. צפיתי בסדרה על ילדה שכל מה שרצתה מאז שהייתה קטנה היה להיות טבחית. בחופשת הקיץ, לאחר שמלאו לה 16 החלה דפני לחפש עבודה. למרות שהתענגו על הטעמים, בכל מקום דחו את בקשתה, בגלל מוגבלותה – חרשות.

בזמן הצפייה בטלוויזיה, אני מערערת בעיסוקים יומיומיים, מה קורה בעבודה, איך ניתן להתקדם מקצועית וניהולית, מה היו הנושאים שדוברו בשיעורים האחרונים, ועוד הרבה נושאים. שנה א' סמסטר א', בכל קורס חוזרים ואומרים שבכיתה יושבים האנשים המשפיעים, בעלי הדעה, המנהלים של  העתיד. האם זה נכון? האם בגיל 30+/- בחרנו להפוך למנהלים, החלטנו להתחיל ללמוד ולשנות את התפיסה כלפי דברים שחשבנו עד היום? האם נולדנו כך, למדנו בילדות, רכשנו מיומנות בצפייה בסובבים אותנו?

מהשבוע הראשון, ובכל שיעור מאז, מדברים אתנו על אחריות תאגידית, למה?, איך? ועל מי משפיעה? האם כשנהפוך למנהלים, נדע להבחין בין הרע לטוב? נתייחס לכולם כשווים? המנקה והמהנדס אומנם מקבלים שכר שונה, אבל מה בנוגע לזכויותיהם? איך אדע כמנהל להתמודד עם תרבויות, דתות ואנשים שונים? ומה באשר לאנשים בעלי מוגבלויות? האם מנהל יכול להיות כל אחד? או רק אדם ללא מוגבלות פיזית נפשית או שכלית? את התשובות לחלק מהשאלות, אני עדיין מנסה למצוא. בדיעבד אני מבינה, שנתקלתי בהרבה מקרים ביומיום וצפיתי בחלק על המרקע, שבזמנו לא ידעתי להצביע ולהגיד, "אחריות תאגידית הייתה יכולה לשפר את המצב".

לפני כ-5 שנים עלתה למסך סדרת הטלוויזיה “Switched at birth”. העלילה מספרת על שתי בנות שהוחלפו בלידתן. האחת (ביי) גדלה במשפחה עשירה והשנייה (דפני) ילדה כבדת שמיעה, גדלה במשפחה עניה עם אם חד-הורית.
בצפייה מחודשת בעונה הראשונה, התחלתי לחשוב על הדברים בצורה שונה. בפרק 12 בסדרה מאמן של נבחרת מתחרה מבית ספר רגיל (כמו שמתארים כותבי הסדרה), מציע לדפני, ספורטאית מוערכת בבית ספרה (בית ספר לחרשים) לעבור לקבוצת הכדורסל אותה הוא מאמן. פרק לאחר-מכן היא מגלה שהיא אף פעם לא תשחק בין שווים בקבוצה החדשה, ושאישרו לה להצטרף כדי שבית הספר יקבל מענק כיוון ששיתף תלמידה עם מוגבלויות בפעילות ספורטיבית. (דקה 20:53 בסרטון)

aaaaaaaaaaaaaaaaaaaaaaa

אנשים עם מוגבלויות, כיצד הם שונים מאתנו? מדוע החברה לא יכולה לקבל אותם גם בחיים שלנו וגם על המרקע? בחזרה לסדרת הטלוויזיה, האם המאמן קיבל את החלטה לבד? האם הוא יכל לפעול בצורה שונה? רבות השאלות סביב הנושא, כיוון והן לא מתוארות בסדרה. השאלה שכן נענתה היא שהמאמן יכל לפעול בצורה שונה. בפרק 14 הוא בוחר לעשות מבחנים לקבוצת הבנות בנבחרת הכדורסל ונותן לדפני לראשונה הזדמנות בין שווים.

האם הנער והנערה שרואים את הפרקים האלה, ידעו לעשות הפרדה בין ה"מרקע" ל"מציאות"? האם הם יבינו מה נכון ומה לא? כאמור זו סדרה, אבל התכנים שבטלוויזיה משפיעים עלינו ומעצבים אותנו כבני אדם. עד כמה מעצבים אותנו? דוגמא נוספת היא הריאליטי "האח הגדול". גם אנשים שאינם צופים הדוקים של הריאליטי (כמוני) שמעו את השם "צבא האמת" של שי חי. מיהו אותו צבא, אתם שואלים? קבוצת אנשים שבחרה להעריץ דמות וללכת אחריה באש ובמים. לא משנה כמה הדמות הייתה אלימה, בוטה ושללה את השונה, הם החליטו לגייס כסף ולקנות לאותו מתמודד דירה. האם זה הגיוני?

כנראה שבעיני רבים התשובה היא – לא! כדי למנוע ולנסות להוביל שינוי, בשנים האחרונות במשרדים השונים במדינת ישראל (משרד המשפטים, הכלכלה ותעסוקה) נעשים מעשי הסברה (ביניהם פרסומות בטלוויזיה), חקיקה, ומחאות. משרד הכלכלה והתעשייה משווק באתרו אמצעים שיעזרו למעסיקים הרוצים להעסיק אנשים בעלי מוגבלויות, לעובדים בסביבתם ולאנשים בעלי מוגבלויות בפרט. לפני כשנה הנושא התעצם ברשת החברתית הגדולה פייסבוק, אבל כמו שמצוין בכתבה של ynet למאבק עוד דרך ארוכה.

נחזור ל"switched at birth". דפני (החירשת) ניסתה להתקבל לעבוד במטבח. עד שאימה התערבה והפעילה קשרים, לא קיבלו אותה בשום מסעדה (Season 1 episode 25). אחרי הרבה קשיים בסביבת העבודה החדשה, דפני עשתה מעשה ובאמצעות מראות שתלתה היא יצרה לעצמה סביבה עבודה נוחה, בה יכלה לדעת על כל מה שקורה סביבה, ובכך הוכיחה לכולם שגם חרשים יכולים לעבוד במטבח. אמט חברה החרש של דפני מתופף בלהקת רוק. גם מחוץ למרקע אפשר למצוא דמויות רבות בעלות מוגבלויות. אהובה עוזרי, זמרת מופלאה אשר איבדה את קולה, ממשיכה לנגן ולהופיע לפני רבים. זהר שרון שאיבד את ראייתו בעת שירותו בצבא, הינו שחקן גולף עיוור. פסקל ברקוביץ שאיבדה את רגליה בתאונת דרכים כשהייתה קטנה, היא ספורטאית פאראלימפית

aaaaaaaaaaaaaaaaaaaaaaa

אנשים אלה הם רק דוגמא לאנשים בעלי מוגבלויות אשר מעוררים השראה בפני רבים, ומראים שהמוגבלות שלהם אינה מחסום לעשות ולהצליח בכל תחום בו בחרו. ברמה האישית, לא הזדמן לי לעבוד או להכיר אנשים בעלי מוגבלויות, אני רוצה לקוות שכאחת שמחשיבה עצמה כשווה בין שווים, הייתי עושה את הדבר הנכון ותומכת בהם בהשתלבותם בסביבה, מעודדת אותם להמשיך ולעסוק במה שהם אוהבים.
מה אתם הייתם עושים? האם אתם מכירים את הנער או הנערה שלא יודעים לעשות את ההפרדה? האם מתישהו הם ידעו? באוגוסט הקרוב אני אתחתן ובתקווה בעתיד הקרוב אקים משפחה עם בן זוגי. ביחד נחנך את הילדים לאהבה וקבלת האחר והשונה. נשתדל להטמיע בהם ערכים להושיט עזרה לשונה, בכל סיטואציה וזמן בהם יהיו. אם בגן, בבית הספר, בחוג, כאנשים בוגרים, כעובדים זוטרים או מנהלים בכירים.

תגובות סגורות.