שם הכותב: תאריך: 21 יוני 2017

שלום,

קוראים לי ע.ק, ואתם בטח מכירים אותי כ א.ש. אני בן 35 ונמצא בכל מקום, אפילו באינטימיים ביותר.

אנחנו "נפגשים" לפחות עשר פעמים ביום ולעתים גם בסופי שבוע כשאני מתחפש לאני ומאד קשה לזהות אותי.

ההורים שלי בטח מכירים את ההורים שלך, הם עבדו יחד, טיילו יחד, אולי אפילו למדו באותו בי"ס. בעצם יש סיכוי שגם אנחנו מכירים מ"פעם", אולי לקחנו חלק באותם טיולי הורים משותפים ואולי אפילו למדנו יחד באותה כיתה. מה שבטוח הוא שהילדים שלי והנכדים של ההורים שלכם הולכים יחד לאותו הגן, לומדים באותו בית הספר, משחקים באותו גן השעשועים, נפגשים בבית שלי או שלכם ובעתיד הקרוב יסיימו 12 שנות לימוד, יתגייסו יחד לצבא, יטיילו יחד בדרום אמריקה ויקימו את הסטארט אפ הבא.

אומרים עליי שאני אדם מאד חרוץ, אני עובד באותה עבודה כבר כמעט 10 שנים, מאד מרוצה ממה שאני עושה ומכיר בערך הרב של עבודתי. נכון, זה לא קל, לפעמים אני צריך לעמוד שעות רבות על הרגליים, לפעמים להתכופף, להרים דברים כבדים ולחזור על אותו דבר כמה פעמים ביום. אני מעריך שאתם או מישהו שעומד לידכם בדיוק עכשיו מזדהה מאד עם "אני" אבל בטח לא הייתם רוצים להתחלף אתי למרות שאני ואתם בסך הכול די דומים.

אז קוראים לי "עובד קבלן" ואתם בטח לא מכירים אותי כי אני "איש שקוף", כשנפגשנו הבוקר במעלית כשעוד הייתי "אני", חייכנו, בירכנו לבוקר טוב, הקפצנו את הילדים לגן ובית הספר והגענו לעבודה.

בצהריים, כשנפגשנו שנית כבר לא זיהיתם את "אני", כי אני כבר לא "אני", אני ע.ק ה-א.ש. אולי כי בדיוק סיימתי לנקות את השירותים שלכם בעבודה ונראיתי כמו אחרי "מלחמה", אולי מדי השומר שלי משנים את פניי או הכפפות שאני חובש הסתירו את "אני" עדי כדי כך שאפילו לא בירכנו לשלום, צהריים טובים, בתאבון ומה שלומך.

אם נמנעתם מלזהות אותי מתוך רחמים או חוסר נעימות, הרשו לי להזכיר לכם שהבוקר חייכתי כשנפגשנו, חיוך אמיתי ושלם, גם אם לדעתכם לא שפר עליי מזלי, זה "אני".

אז בפעם הבא שתיתקלו בי בעבודה, אני אשמח שתרגישו בקיומי, תשאלו אותי אם אני מעוניין בכוס מים כשאני מנקה את הכיור במטבח בדיוק שהרגשתם תחושת צמא, תברכו אותי לשלום בכניסה, תשאלו לשלומי במסדרונות ואולי אפילו לשלום ילדיי והוריי, הרי אתם מכירים גם אותם, גם אם אנחנו לא מכירים, תוכלו לעשות את אותו הדבר בדיוק.

לפני כחצי שנה, הכנתי לעצמי קפה במטבחון בעבודה, ולידי ניקתה א.ש את הכיור. הצעתי לה בנימוס שאכין לה קפה כפי שמציעים בדרך כלל לחברים לעבודה. היא סירבה בנימוס, ולאחר מס' דקות פנתה אליי כשדמעה בעינה, ואמרה לי ששתתה לפני כמה דקות קפה ולכן סירבה, אבל זו הפעם הראשונה שמישהו במפגש, מתוך עשרות אלפי מפגשים, פנה אליה והציע לה קפה. האסימון נפל!. לא כי עד אותו הרגע התעלמתי מכל ה-א.ש שנקרו בדרכי, להפך, תמיד פניתי, שאלתי, התעניינתי, אפילו בסוף שבוע כבקושי זיהיתי את א.ש ללא חלוק העבודה הלבן שלה בירכתי לשלום, האסימון נפל כי הבנתי את העוצמה של טיפת היחס לכל ה-א.ש ומאז אני מקפיד אפילו יותר, כדרך חיים. אומר שלום בכניסה, שואל את השומר שמחטט לי בתיק ו"מעכב" אותי במרוץ החיים מה שלומו, משתדל בעבודה, שלא לעבור דרך הרצפה הרטובה ולהשאיר סימנים שנייה אחרי שה-א.ש סיימו לנקות וכו'.

ועכשיו, תנסו גם אתם, ותמשיכו רק אם זה מגיע מהלב.

שייך לנושאים: אחריות תאגידית

תגובות סגורות.