שם הכותב: תאריך: 03 פברואר 2015

כולנו מכירים את זה – עומדים בתור ופתאום מישהו נדחף לפנינו. נוסעים בכביש וחותכים אותנו במהירות, או מצפצפים לנו בלי הכרה. רבים עם מוקדי השירות, צועקים על הפקידה בבנק ועוד ועוד ועוד, לא חסרות דוגמאות. לכולנו יש אחריות על עצמנו ועל הצורה שאנו מציגים את עצמנו כלפי חוץ. האם למדינה יש אחריות על צורת ההתנהגות הזאת או שאנחנו נושאים באחריות הזאת בלבד? תמיד יש מישהו שיטען "זה הישראלי המכוער" או "בגלל זה שונאים אותנו בעולם" אבל, אם כולם מכירים את זה וכולם אומרים את זה אז איך זה עדיין קורה? האם עם ישראל מתחלק לחצי מנומסים וחצי חצופים? אז זהו – שממש לא.

ללא שם

כמו לכל שאלה מורכבת בחיים – גם פה אין תשובה פשוטה. התשובה היא איפשהו באמצע. המנטליות הישראלית היא מורכבת… כולנו כנראה רוצים מצד אחד, להיות מנומסים אבל, מצד שני, אף אחד מאתנו לא אוהב להרגיש ש"דופקים אותו". למשל, אם אני אחכה בתור ארוך ומישהו יעקוף את כל התור, אז אוטומטית אני גם אנסה להידחף, שלא חלילה ידפקו אותי וייקחו את תורי. במילים אחרות, כמו בכל מקום יהיו את האנשים הסבלניים שימשיכו להמתין בסבלנות ויהיו את האנשים שיתלהמו על המקרה. אם כך, מאיפה נובעת החוסר סבלנות הזאת? החוצפה הישראלית הידועה לשמצה?

ללא שם

אני טוען שהכל מתחיל באורח החיים המערבי. אורח החיים המערבי הוא מהיר ודינמי – הכל קורה מהר. אני מוסיף לזה את המצב הביטחוני, מדיני, כלכלי של מדינת ישראל הקטנה – וקיבלתי מרקחה אחת של אנרגיה, לחץ וחוסר סבלנות. הישראלים בטבעם הם לא אנשים רעים או אנשים שרוצים לדפוק אחד את השני, אבל המנטליות הטבועה בנו ש"אנחנו לא פראיירים" ו"שלא ידפקו אותנו" גורמת לנו גם לעתים להתנהג בצורה דורסנית, או איך אמרנו מקודם? חוצפנית… אבל – ופה בא אבל גדול – עם ישראל יודע גם לפתוח את הלב, לתת מעצמו, לשרת במילואים, לתרום לחולים ולחלשים. החזקה של העם מתגלה במצבים קשים – תסתכלו על המערכה האחרונה בדרום, כמה אנשים תרמו מעצמם ומזמנם לעזור לחיילים ולתושבי הדרום? כמה הציעו סיוע? כמה אירחו אצלם משפחות? שלא לדבר על ההתגייסות המלאה למילואים. אז אי אפשר להגיד עלינו שאנחנו לא אנשים טובים מטבענו, לא ככה?

ללא שם

בתור אחד שחי בחו"ל כמה שנים תמיד הסתכלתי בקנאה איך בחו"ל כל האנשים מנומסים, עומדים בסדר מופתי בתור, לא צועקים, לא מצפצפים, לא חותכים אחד את השני בכביש. אתה יכול לעמוד בתור בבנק או בבית מרקחת ללא דאגה שפתאום מישהו יעקוף אותך. בחיים לא תשמע צעקות בבנק. החברות שאתה עובד מולם באמת נותנות לך שירות ואין לך תחושה שמנסים לדפוק אותך. אני לא אשכח איך פעם הייתי באתר סקי, הגעתי לתחתית האתר בשביל לעלות ברכבל לתחילת המסלול בראש ההר, והיה שם תור מטורף של מלא אנשים (מותר לעלות 4 אנשים כל פעם), ובצד הימני היה תור שנקרא "תור יחיד" – זהו תור שמיועד לאנשים שגולשים לבד, או לקורסי סקי שלא יחכו הרבה זמן לעלות למעלה. והייתי המום – איך כל האנשים עומדים בתור הארוך הזה בעוד התור היחיד הזה ריק? מה זה משנה אם אני לבד או שאנחנו ארבעה שעולים אחד אחרי השני? אז זהו, שזה משנה – בשביל האירופאים (במקרה הזה) זה אומר סדר. אומר משמעת. אומר שאם זה החוק אז מצייתים לו, לא מנסים לשבור אותו. כמובן שבתור "ישראלי טוב" נכנסתי מיד לתור הזה… ואת מי ראיתי מלפני ומאחורי – כמובן, עוד ישראלים שתהו בינם לבין עצמם ואיתי, איך זה כל "המטומטמים" האלו עומדים בתור כ"כ ארוך ולא חותכים לתור המהיר. פשוט ככה הם חונכו…

ללא שם

אז מה עדיף? להיות מנומס, מרובע ומשעמם או להיות חוצפן, אגרסיבי אבל בעת משבר לפתוח את הלב? על השאלה הזאת כל אחד יענה בעצמו…

נכון שלמדינה כמדינה יש אחריות עלינו כאזרחים אבל האחריות על התנהגותנו בראש ובראשונה (לפי דעתי במקרה זה לפחות) הינה על כתפינו. אני אישית חושב שלא יזיק לכל אחד מאתנו להיות קצת יותר סבלני, סובלני ומנומס, זה גם טוב לזולת וגם טוב לבריאות שלנו, אבל לשנות יותר מזה – כבר לא נהיה ישראלים….

*חשוב לי להגיד שהתייחסותי פה לא מתבססת על אף מחקר מדעי או פסיכולוגי שעשיתי על החברה הישראלית ב-67 שנים האחרונות, אלא, על דעתי הצנועה בתור אזרח ישראלי.

תגובות סגורות.