שם הכותב: תאריך: 30 יולי 2013

האם כל התארגנויות העובדים שוות? על כל התארגנות עובדים ראוי להגן? במה זה תלוי בעצם?

ה"פרשה" של אלון חסן תיארה מציאות קשה שרבים היו מודעים לה. מהפרסומים בעיתונות אנו לומדים על השחיתות הסיאוב והניצול של העובדים את המערכת. אבל רגע, העובדים הם אלה שראויים להגנה לא? מפני בעלי ההון, מפני הפריץ, מפני העשיר. אז איך יכול להיות שהתחושה שיש לנו כלפי עובדי הנמל שונה כל-כך מהתחושה כלפי עובדי פלאפון? הרי מדובר בעבודה מאורגנת, מנין ההבדל הזה?

אלון חסן

צילום: צפריר אביוב

ההבדל נעוץ במעסיק. יש מעסיק פרטי, ויש מעסיק ציבורי. זה לא אותו מעסיק, ואין דין עובדים במקום אחד כדין עובדים במקום אחר. ההבדל הזה הוא מהותי, בעוד השוק הפרטי מהווה גורם מאזן את לכוח התארגנות העובדים, גורם זה אינו קיים כשהמדינה היא הבעלים.

המדינה כמעסיק

כאשר המדינה היא המעסיק, אנו עדים לתופעות ולתנאי העסקה שעובדים "נורמלים" יכולים רק לחלום עליהם. המדינה היא בעצם כיס עמוק אינסופי, ואת המדינה אפשר "לסחוט" עד אין סוף, שכן בסופו של יום אם כתוצאה מהתחייבויות כלפי סקטור עובדים מסוים, ייוצר למדינה חוסר בתקציב, תמיד תוכל להעלות את המע"מ, את מדרגות המס, או את  המס על הסיגריות. המדינה תוכל להשלים את הפער התקציבי  שנוצר מהענות לתביעות קבוצות הלחץ.

התהליך / הנוסחה ידועים מראש.  עובדי סקטור ממשלתי מסוים  הדורשים תוספת שכר, הטבת תנאים כאלה ואחרים, בדרך כלל ייכנסו למשא ומתן עם הפקידות הבכירה. גבולות הגזרה נקבעים על-ידי אותם פקידים ועל-ידי השר הממונה ושר האוצר. ומאחר שבדרך כלל הפוליטיקאים מתעניינים בטווח הקצר ( להיבחר לקדנציה הבאה), הם רגישים ללחץ – דבר שמזמין קבוצות לחץ.

אחד הלחצים שמולם לפוליטיקאים קשה לעמוד הוא לחץ השביתה, יותר נכון הנזק שעשויה השביתה לגרום. פועלי זבל לפני פסח, מורים בתחילת שנה, עובדי הנמלים בכל הזדמנות. כמה זמן יכול שר חינוך לעמוד בשביתה של מורים? (רפורמת דוברת). כמה זמן יכול שר כלכלה לעמוד בפני לחץ של תעשיינים בגלל שביתת נמלים? כמה זמן אפשר לעמוד בפני הפסקות חשמל יזומות, בפני שביתה של משרד הפנים (לקראת הקיץ בתקופת חידוש הדרכונים) או של עובדי רשות הנמלים (ביום הכי עמוס בשדה התעופה באוגוסט). כמה פעמים ניסו להעביר רפורמה בנמלים? הממונה על השכר באוצר, קובי אמסלם עצמו, העיד כי המגזר הציבורי נטול מנגנוני התמודדות עם שביתות.

דוגמא נוספת לאי היכולת של הממשלה לעמוד בפני לחצי עובדי מגזר ציבורי ניתן למצוא בפער בין עובדי מגזר ציבורי אחד לאחר. בהתעלם מהבדלים אובייקטיביים, דומה שאין דומה מצבה של עובדת סוציאלית למצבו של כלכלן מתחיל בבנק ישראל. פעמים רבות הפער נובע מהיכולת של קבוצת עובדים לנצל את מעמדה, בעיקר היכולת שלה לגרום נזק, שבפניו קשה יותר למקבלי ההחלטות לעמוד. זה מגיע עד כדי כך שראש הממשלה בכבודו ובעצמו אומר שלא יתן ל-2000 איש להחזיק את המדינה בגרון.

 האביב של העבודה המאורגנת הפרטית

 לעומת עובדי הציבור, ישנם עובדי המגזר הפרטי. מגזר שברובו לא היה מאורגן (להוציא את הבנקים, וחברות שבעבר היו ממשלתיות – אל-על, בזק) וכיום מגזר זה נהנה מפריחה אביבית של התארגנויות עובדים. הסיבה העיקרית לדעתי היא גוף כמו "קו לעובד" שמקל מאוד בהתארגנות של עובדים, וגורם למעסיק להכיר בנציגויות העובדים, ובהתארגנות העובדים. מעבר לכך, תהליכים בחברה הישראלית (שהגיעו לשיאם במחאה החברתית של 2011) מביאים יותר ויותר עובדים לפתח תודעה כלכלית, הבנה ורצון לשיפור המציאות התעסוקתית בכוחות עצמם (ונגד בעלי ההון).

תגובת המעסיקים להתארגנויות החדשות הללו (החרמת רכבים, איומים וכיו"ב) רק מראה עד כמה התארגנויות אלה היו אכן נחוצות, ועד כמה מעוותת היתה תפיסת המעסיקים את מקומם של העובדים בארגון. אני סבור שראוי ואף הכרחי שעושר שפירמה יוצרת יחלחל לא רק לשכבה קטנה של הנהלה בכירה ובעלים, אלא לכל שרשרת העובדים, גם לזוטרים שבהם. זה לא היה המצב עד כה. לתוך הואקום הזה נכנסו התארגנויות העובדים החדשות.

אבל כאן מתווספת נקודה נוספת, ומאוד חשובה, שממחישה את הפער בין המדינה כמעסיק לבין המעסיק הפרטי. בשוק הפרטי מובטח עקרון המידתיות. השוק עצמו מאזן בין רצון העובדים להיטיב את תנאיהם לרצון המעסיק לרווחיות גבוהה ככל שניתן. להבדיל מהמדינה, למעסיק הפרטי אין כסף בלי גבול. מה ששלמה בן צבי הראה במעריב הוא אמירה שללא הסכמה של העובדים לתוכנית ההתייעלות, אין בכוונתו להמשיך לקיים את מעריב. כלומר חייב להיות איזון בין רצון העובדים ליכולת של הבעלים. העובדים הבינו והסכימו לקבל את מתווה ההתייעלות של בן צבי. אותה הבנה הביאה בזמנו את ועד עובדי בנק הפועלים (החזק לאין שיעור מזה של מעריב) להסכים לפיטורים המסיביים בבנק הפועלים ב-2003.

צילום: יהונתן שאול

צילום: יהונתן שאול

המעסיק הפרטי, עד לתקופה האחרונה, מקיים את עסקו בשביל עצמו / בעלי המניות / בעליו. כיום, לאור התארגנויות העובדים, מעבידים מבינים שלעובדים יש חלק בעסק ולכן – הוא והעובדים צריכים להיפגש איפשהו באמצע. העבודה המאורגנת במגזר הציבורי מאפשרת לעובדים תנאי העסקה שונים לגמרי מאלו של השוק הפרטי, ויוצרים שני שוקי עבודה שונים. שבסופו של יום יוצרים הבדל בין עבודה "מאורגנת" אחת לאחרת.

לאור ההבדלים הללו, ראוי לדעתי לקחת בעירבון מוגבל את העבודה המאורגנת בשירות הציבורי, צריך לצמצם את היקף ההגנה לעובדים אלו, ואת היכולת שלהם לנצל את המערכת לטובתם. לעומת זאת, את העבודה המאורגנת בשוק הפרטי יש לעודד, לתמוך בה דרך חוקי עבודה פרו עובדים, הקלה במעמד בבתי הדין לעבודה וזאת כדי לאזן את הכח שעד היום היה באופן בלעדי אצל המעביד. את האיזון הסופי של העבודה המארגנת במגזר הפרטי יעשה השוק.

את השיעור הזה לימד אותנו אלון חסן.

אלון חסן

צילום: איליה מלניקוב

תגובות סגורות.