שם הכותב: תאריך: 02 מאי 2013

בימים האחרונים סוערת  הארץ – מעל בימת הכנסת משתלחים חברי הכנסת אלו באלו, מעל דפי העיתון ובערוצי התקשורת נדמה שהמילים חריפות וקיצוניות הרבה יותר ואף לא אחד מכל הגורמים עוצר לרגע וחושב לאן כל זה יכול להוביל.

לאחר יום העצמאות האחרון באחד ממפגשי עם בני נוער, גיליתי לתדהמתי את גודל השנאה, כאשר התפנינו לדבר על נושאי היום ועלה הנושא הדתי-חרדי. הופתעתי לשמוע מילים חריפות כל-כך ואין המדובר באחד או שניים מבני הנוער, נראה היה כי כיתה שלמה התגייסה והתאחדה כולה להסכמה שהחרדים הם מקור כל הרוע. השיח לא עסק בתוכן והתרכז בקיצוניות, באמוציות וזעם חד צדדי שהתבטא במילים חריפות וקשות עד כדי  התלהמות  שהופנתה  למגזר שלם בחברה הישראלית ולא בתוכן ענייני.

כשחזרתי הביתה, נרעש והמום מעומק השנאה לה הייתי עד החלטתי לשתף אתכם במחשבותיי. 2000 שנה חי העם היהודי בתוך עצמו וב-2000 שנה לא למד העם הגדול והחזק להרחיק את השנאה העצמית מתוכו. המגזר החרדי הפך להיות ה"שעיר לעזאזל" אליו מופנה  הכעס הפנימי קשיי היום יום וקשיי הסביבה המדובר באזרחים כמוני כמוך  אותם אנו פוגשים סביבנו אשר נותנים מכל ליבם וידיעתם לעזור ולתת כתף לאחר ומגלים סובלנות ואהבה לבעלי חיים, לנזקקים, לנכים חלקם אף יוצא לארצות רחוקות כדי לטפל באנשים חסרי ישע, רעבים וחולים.

מי מאתנו ומתי בפעם האחרונה ביקר ברחובות מאה שערים בירושלים? או בבני-ברק? האם ניסינו לחצות המכשול התפיסתי על מנת לנסות להבין אותם, מה שמניע אותם? שהרי גם הם אינם מקשה אחת. מספיק אם נזכר בעבודת הקודש שנעשית בצנעה אחרי פיגוע באיזה כאב ואמונה הם מטפלים ונזהרים בכבודו האחרון של אדם? או אלה מהם המושיטים יד בארגונים כמו "הצלה", וגמילות חסד, יש בניהם גם רבים הנותנים מבלי לבקש תמורה, באמונתם התמורה שלהם היא רוחנית ולא גשמית. השוני והאלם התקשורתי בינם לבנינו מקל עלינו העביר ביקורת. מהיכן ניתנה הרשות לאדם כל שהוא לבטא אי נחת ולהחליט עבורם "שלא יביאו ילדים", "שישתתפו בנטל של כולם…", ישנו ספק רב אם בהעדר חרדים היה לנו היום רוב יהודי בארץ ישראל ולא מדינה דו לאומית.

בארץ ישראל קמה מדינה יהודית. הם לא כתבו את זה זו החלטה שהתקבלה בקום המדינה, המדינה תהיה יהודית ודמוקרטית, גם וגם, הפכים מוחלטים שעדיין מחפשים נוסחה לחיבור . החרדים למדו לשחק במגרש הדמוקרטי ולהביא את היהדות שלהם לתוך החופש שמאפשרת הדמוקרטיה. אותם חרדים היו אלה ששוב ושוב ישבו בממשלות שאישרו הסכמי שלום, ממשלות שניהלו מו"מ להחזרת שבויים, ממשלות שניהלו מלחמה חסרת פשרות בטרור והם גם למדו שדמוקרטיה מאפשרת לך לדאוג לרווחת מי ששלח אותך… האם לא הייתם רוצים שזה מה שיעשה כל שליח ציבור? ובמיוחד זה שאתם שלחתם!

גם החרדים טעו בדרך בה הם יצרו את המרחק מאיתנו, בצורה שבה הם בחרו להתרחק מכל מה שקשור לערכים שלנו כישראלים, בזה שהם לא חיפשו בעצמם את הדרך לשאת בנטל ההגנה על המדינה.

חרדים

חגגנו 65 להקמת המדינה נזכור נא את אלפיים שנות גלות  הגיעה השעה להתפקח, ללמוד לעשות דברים יחד, להושיט יד גם לאלו שנמצאים בתוכנו, שהם חלק חשוב ונכבד בזהות העם שלנו. וחרדים יקרים, רגע לפני שאתם מעלים חיוך רחב על פניכם תדאגו ללמוד היטב את תורתכם, את הנסיבות שהביאו לאירועים המשמעותיים ביותר בהיסטורית העם שלנו, פילוג השבטים, מלחמת ישראל ביהודה וחורבן בית שני.

הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד מָתַי לֹא תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם, (שמואל ב',ב', כו)

הפוסט נכתב ע"י אבי טאיל, סטודנט לתואר ראשון במנהל עסקים וחבר בפורום הסיירות של המרכז לאחריות תאגידית. 

4 תגובות עד כה.

  1. מאת אלעד רוטנברג:

    אני מסכים בהחלט למה שכתבת. שני הצדדים נדרשים לחשבון נפש מעמיק.
    הבעיה, כי נראה שכאשר מבקשים מהחרדים לערוך חשבון נפש, נתקלים בקיר אטום. יש תחושה שמבחינתם אין מקום לפשרה. כאשר כזו נדרשת, עולה כתגובה פבלובית המילה "שואה" וההשוואה החד משמעית של החילונים או מישהו שמייצג אותם לצורר נאצי כזה או אחר. וזה משהו שמופיע באופן קבוע, בתקשורת החרדית, בהפגנות ובשיח ברחוב.

    אז, כפי שכתבתי, נדרש כאן חשבון נפש מעמיק של שני הצדדים. אני יותר מאשמח לדעת האם קיים קול חרדי ברור ונשמע של מישהו שמוכן להושיט יד ולברר האם ניתן להניח בצד את תגובות השטנה ההדדיות ולנסות לגשר על הפערים.

    אגב, כקורא, אשמח לדעת מי כותב את הפוסטים כאן. הדברים כתובים מנקודת מבט אישית מאוד אבל לא ברור מיהו הכותב.

    • המרכז לאחריות חברתית תאגידית מאת המרכז לאחריות תאגידית:

      היי אלעד,
      הפוסט נכתב ע"י אבי טאיל, סטודנט לתואר ראשון במנהל עסקים וחבר בפורום הסיירות של המרכז לאחריות תאגידית.

    • מאת אבי טאיל:

      אלעד שלום רב,
      ראשית תודה שהקדשת קצת זמן לקרא את מה שנמצא בעומקם של דברים, אני מאמין שהקולות שנשמעים בצד החרדי הינם קולות קיצוניים, כאלו שנשמעים היטב וכוונו להישמע כך, האחריות שלנו כחברה היא לחבר את המתונים, אם לא ניגש לצד החרדי לא נשמע את הקולות שיש גם שם, גם הם יודעים שחייב לבוא שינוי, כולם מבינים שהשינוי צריך להיות בהסכמה והידברות ולא בכח שילטוני. אני כחילוני מאמין שכשמישהו צועק שואה הוא בעצם מנסה לגעת בעצבים חשופים ולזעוק הצילו… ודווקא שם צריך לדבר.

      אבי טאיל.

      • מאת אלעד רוטנברג:

        הי אבי
        אני מסכים בהחלט.
        יש אתר שנקרא "צו פיוס", אולי אתה מכיר. בבסיס האתר הזה היה אמור לחבר בין המתונים, אבל בפועל הוא הפך לזירת התנגחות בין דתיים וחילוניים.
        מעניין אם תהיה דרך לדבר על עמק השווה ולא רק להתנגח.