שם הכותב: תאריך: 15 מאי 2016

בשנים האחרונות עולה לתודעה נושא האחריות התאגידית. יותר ויותר ארגונים מפרסמים דוחות אחריות תאגידית בארגוניהם בין אם מטעמים אידיאולוגים פילנטרופיים ובין אם מטעמים יחצ"ניים שיווקיים. ונשאלת השאלה האם אחריות תאגידית היא נחלתם של ארגונים הפועלים באופן עצמאי, או שזהו תהליך שניתן למצוא גם בענפי תעשיה גלובליים ובשיתופי פעולה של מגזרים שלמים.

לפני מספר שנים יצא לי במסגרת עבודתי בענף היהלומים לבקר בעיירת הכורים קימברלי בדרום אפריקה.

קימברלי היא עיירה קטנה שבמרכזה מכתש ענק עם היסטוריה מאוד מעניינת (כנראה רק עבור מי שבא מתחום היהלומים…). שם למעשה התחילה לפני כמאה חמישים שנה ה"בהלה ליהלומים". האגדה מספרת על ססיל רודס איש עסקים בריטי ששמע מסוחר הולנדי שחזר ממסע בדרום אפריקה, סיפור על ילדה ששיחקה עם אבנים גדולות ומנצנצות מזכוכית. הוא מיד הבין את הפוטנציאל וקנה את החלקה מבעליה, חוואי בשם דה ביר (ומכאן מקור השם דה בירס). מאוחר יותר הסתבר שהאבנים הם יהלומי גלם באיכות גבוהה מאוד ומתחת לחולות האדמדמים באזור נמצא אחד ממכרות היהלומים הגדולים שנמצאו אי פעם בעולם. לקח עשרות שנים להוציא את כל כמות היהלומים ממעמקי האדמה וחברת "דה בירס" התעשרה בצורה חסרת תקדים עד שבסוף המאה הקודמת שלטה על כ-60% מיהלומי הגלם בעולם. היא שמרה שנים על כוחה על ידי חתימה על הסכמי כריית יהלומים מול מדינות, בעיקר ביבשת אפריקה, וכמונופול דאגה לשמור על מחירם הגבוה. מכאן שלשם קימברלי יש משמעות מיוחדת עבור העוסקים בענף היהלומים (וחובבי ההיסטוריה שביניהם) אך השם הזה עלה שוב לתודעה בשנים האחרונות דווקא בהקשר אחר לגמרי:

מכרה היהלומים בעיירה קימברלי – כאן הכל התחיל

מכרה היהלומים בעיירה קימברלי – כאן הכל התחיל

בשנת 2003 נחתם חוק קימברלי לסחר ביהלומים (למעשה התרגום הוא תהליך קימברלי KIMBERLEY PROCESS) על ידי מועצת היהלומים העולמית  החוק נחתם בעיירה קימברלי ומכאן שמו אך מקורו בשתי מלחמות אזרחים עקובות מדם שהתרחשו באנגולה וסירה ליאון (ומאוחר יותר גם בקונגו) שם השתמשו מורדים אלימים ביהלומים לצורך מימון המלחמה במה שמוכר כיום בשם "יהלומי קונפליקט" או" יהלומי דמים" (ממליץ בחום על הסרט "לגעת ביהלום" Blood Diamond).דוחות שונים שפורסמו הוכיחו שבזכות מימון היהלומים המלחמות התארכו בכעשר שנים ומאות אלפי חפים מפשע נהרגו.

הסרט "לגעת ביהלום" –  היה חשש בענף היהלומים מפרסום הסרט

הסרט "לגעת ביהלום" – היה חשש בענף היהלומים מפרסום הסרט

חקיקת חוק קימברלי הוא בעצם תהליך יזום על ידי ספקיות וצרכניות היהלומים והוא אומר בכלליות שעל כל יהלום חלה חובת דווח לגבי מקורו וחל איסור מוחלט לקנות יהלומים ממדינה שסוחרת בהן לצורך מימון מלחמה או סכסוך. זהו הסכם חופשי בין מדינות והחובה על הדיווח חלה על ממשלות המדינות שמייצרות או מייבאות את היהלומים. למעשה הוקמה מערכת גלובלית שאסרה על יבוא יהלומים ללא תעודה המעידה על מקורה הלגיטימי של כל אבן והוטלו סנקציות על כל מי שהמשיך לסחור ביהלומי דמים. (אתר בורסת היהלומים הישראלית, תהליך קימברלי)

תעודת קימבלי ישראלית ויהלומי גלם - גם ישראל חתומה על האמנה

תעודת קימבלי ישראלית ויהלומי גלם – גם ישראל חתומה על האמנה

אז מה עומד מאחורי התהליך ? למי יש אינטרס בחקיקת חוק גלובלי שכזה (חתומות עליו 70 מדינות כולל ישראל) ? ומה התועלת לחברה/סביבה/צרכנים מתהליך זה ?

מלחמות האזרחים באפריקה העלו כאמור לשיח הציבורי את נושא יהלומי הדמים והקשר שלהם לסכסוכים הארוכים והאלימים והחלה ההבנה הציבורית העולמית שקיים קשר בין יהלומים לאלימות, טרור, ניצול אזרחים ומלחמות. החברות הבינלאומיות והמדינות המייצרות יהלומים חששו מהשיח הציבורי בנושא יהלומי הדמים והקשר שלהם לסכסוכים הארוכים והאלימים ופחדו שדבר זה יביא לחרם מצד הצרכנים.‏ חשש החברות הבינלאומיות היה שייווצר מצב דומה למה שקרה בתעשיית הפרווה בשנות ה-90. תעשייה זו נפגעה קשות כלכלית אחרי פרסום סרטוני וידאו המתארים את אופן ייצור הפרוות.

מכאן שאף שתהליך קימברלי הוא חיובי בעיקרו, ומניעת קונפליקטים עקובים מדם היא דבר חשוב, הרי מובן שאינטרסים כלכליים הם שעומדים מאחוריו. החתומים על התהליך ראו לנגד עיניהם את הצרכנים האמידים במדינות המערב ולאו דווקא את תושביה העניים של היבשת השחורה.

 "יהלומים הם לנצח" אבל רק לצרכנים האמידים במדינות המערב

"יהלומים הם לנצח" אבל רק לצרכנים האמידים במדינות המערב

הצלחת התהליך תלויה בתמיכה של דעת הקהל במערב, ולכן יש סיכוי שבמידה ותמיכה זו תופסק או תופחת, או שהציבור ישכח את נושא יהלומי הדמים תוקפו של התהליך ייפגע. ואכן בשנים האחרונות, כשדעת הקהל בעולם מופנית לעבר סכסוכים אחרים במחוזות שונים, דעכה במעט חשיבותו של התהליך ובכל זאת רוב המדינות החתומות עליו ממשיכות לקיימו.

תהליך קימברלי היא דוגמא לכך שאחריות תאגידית יכולה לצאת מהתחום הצר של ארגון מקומי או אפילו תאגיד עולמי אורגני הרואה לנגד עיניו רק את בעלי העניין שלו. היא יכולה במקרים מסוימים לחצות בין ארגונים, תאגידים, ענפי תעשיה עולמיים ואפילו מדינות. ולמרות זאת נראה שהקו המנחה אותה נשאר דומה – זיהוי והתמודדות עם הצרכים והרצונות של בעלי העניין השונים ורצוי "שעה אחת קודם". נראה, שלציבור לא תמיד אכפת אם הפעילות נעשית מתוך שיקולים פילנתרופים טהורים או משיקולים כלכליים גרידא כל עוד הם עונים על הצרכים שהתעוררו. הארצות והארגונים המתפרנסים מענף היהלומים זיהו את המגמה בזמן והתמודדו עמה בצורה משכנעת. אך מה לגבי מגזרים גלובליים אחרים דוגמת ענפי האנרגיה והנפט? (אקסון וBP נשמע לכם מוכר ?). ההיסטוריה מראה שכשארגונים וענפים עולמיים (לדוגמה: ענף הפרווה שהזכרתי קודם) התעלמו ולא הגיבו לבעיות שנוצרו מיוזמתם, הפתרון "נחת" עליהם בסופו של דבר בדרך של רגולציה במקרה הטוב, או מרד צרכנים במקרה הרע.

תגובות סגורות.