שם הכותב: תאריך: 08 מרץ 2014

 

ליום האשה הבינלאומי מעל 100 שנים של היסטוריות וביוגרפיות. היסטוריות של התנאים החברתיים, הכלכליים, הפוליטיים ותרבותיים שמהם צמח, התמסד, דעך והוחיה מחדש; וביוגרפיות של נשים שייסדו אותו, חגגו אותו ויצקו לתוכו מגוון משמעויות. לכן, אני מכנה אותו יום הנשים הבינלאומי, יום שמסמל עבורי בראש ובראשונה את השונות של נשים ואת הריבוי והעושר של מחשבתן ופועלן. ליום הנשים, בדומה לחגים ומועדים אחרים, מנהגים ומסורת אותם אני מבקשת לכבד בדבריי אלה.

בראש ובראשונה אנחנו נוהגות ביום הנשים להשבית שמחות: לצד ציון ההישגים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים של נשים – מטרתו המוצהרת של היום לפי אתר האו"ם – אנחנו מקפידות ביום זה להפנות את המבט אל עבר הפינות האפילות בהן נשים עדיין חוות ניצול ודיכוי. ההיסטוריה המערבית של יום האשה הבינ"ל מצד אחד והצביון הגלובלי שהוא קיבל בשנים האחרונות, הם לכשעצמם מגלמים ומשקפים את אופיים הדיאלקטי של הישגי תנועת הנשים. אחת התובנות המקובלות מהמחקר על תהליכי הגלובליזציה הכלכלית היא, כי לצד ההזדמנויות והאפשרויות לשחרור של נשים ואנשים הנפתחות בעשורים האחרונים, נוצרות צורות חדשות, לעתים אכזריות יותר, של אי שוויון, ניצול ודיכוי.

מצד אחד המגוון העצום של אפשרויות ההתקשרות והעברת המידע והרעיונות בא לידי ביטוי בעוצמתם של ארגוני חברה אזרחית, שרבים מהם מונהגים ומתופעלים על ידי נשים, בשינויים הדרמטיים שהתחוללו ומתחוללים במוסד המשפחה וביכולת הגוברת של כולנו לדמיין צורות חיים אחרות ולחוות אותן בפועל. מצד שני, אנחנו עדות לתהליכי מיסחור ומיתוג מואצים, להם השלכות מרחיקות לכת, בין השאר, על שחיקתה של הזהות האזרחית שלנו ועל תהליכי ההחפצה של נשים. הנוראיים מכל הם הסחר בנשים והניצול של נשים, המתרחשים באופן יומיומי וכחלק בלתי נפרד מהכלכלה הגלובלית. אך השפעתם של תהליכים אלה מחלחלת גם למישורים נוספים. כך, למשל, את יום האשה, בדומה לחגים אחרים, מנכסים גופים עסקיים שהופכים אותו לחגיגה צרכנית, חגיגה שנועדה להציע תחליף למנהגינו "להשבית שמחות", משמע – לחשוב ולפעול פוליטית. במלים אחרות הזהות האזרחית/הפוליטית/המגדרית שלנו נשחקת והולכת לטובת זהות צרכנית, תהליך המעורר את השאלה באיזו מידה זהות צרכנית יכולה  להניע פעולות אפקטיביות נגד פערים חברתיים בכלל ואי שוויון מגדרי בפרט (ראו את נתוני הלמ"ס כפי שהתפרסמו לקראת יום האשה הנוכחי).

מנהג שני של יום האשה הבינ"ל הוא לנצור את מורשתן של נשים קונקרטיות שפעלו למען שחרור נשי ואנושי. לרוזה לוקסמבורג (1919-1871) – הוגת דעות, אקטיביסטית פוליטית ומהפכנית – תרומה ייחודית למורשת זאת. כבר בתחילת המאה הקודמת השמיעה לוקסמבורג קול חד וצלול למען חירותם של חברות, אנשים ונשים, בכתבה כי "לחירות אפשר להגיע רק דרך חירות"; כי "חירות היא תמיד ובאופן בלעדי חירותם של החושבים אחרת, אך כאשר זו הופכת לפריבלגיה מיוחדת, היא מאבדת כליל את משמעותה"; ו"כי חירותן של נשים היא תנאי הכרחי לקיומה של כל חברה שוויונית, חופשית ודמוקרטית."

לוקסמבורג נולדה ב-5 במארס 1871 בפולין למשפחה ממוצא יהודי. את פעילותה הפוליטית החלה בימי נעוריה במסגרת מפלגת הפועלים. בשל חשש מרדיפת השלטונות אחר פעילים קומוניסטים עברה לשווייץ, שם למדה מדע המדינה ומשפטים והשלימה את עבודת הדוקטורט בנושא התפתחותה התעשייתית של פולין. עם שובה לגרמניה ב- 1897 ועד שנרצחה באכזריות ב- 15 בינואר 1919 על ידי אנשי מיליציה ימנית (כולל בשנתיים בהן ישבה בכלא) עסקה לוקסמבורג ללא הפסק בפעילות פוליטית ובכתיבה תיאורטית ופובליציסטית. בתוך כך צמחה לוקסמבורג להיות מנהיגה והוגת דעות סוציאליסטית בולטת מאד, אך גם שנויה במחלוקת.

מודעותה ומחויבותה של לוקסמבורג למאבק לשחרור של נשים היו עקביות ומוצהרות. היא דיברה על כך שדיכויין של נשים הוא כלי הכרחי בידי המעמד הקפיטליסטי להמשך שליטתו, היא טענה שאי ההכרה בעבודה של נשים בבית כעבודה יצרנית היא ביטוי מובהק של הברוטליות וחוסר השפיות של הכלכלה הקפיטליסטית, ואף לא חסכה ביקורת ממוסד הנישואין. יתרה מזאת, בחתירתה המתמדת – בחייה האישיים והציבוריים כאחד – תחת מוסכמות ונורמות של תפיסות ביחס לנשים, לוקסמבורג קצת פחות דיברה והרבה יותר "עשתה" פמיניזם.

רוזה לוקסמבורג הייתה אשה מיוחדת ומרשימה ביותר. אפשר אולי לטעות ולחשוב כי אשה נכה, סוציאליסטית, פוליטית, מעוררת מחלוקות שכמותה תהיה מרירה. אך ממכתביה לחברתה סופי ליבקנכט עת ישבה בכלא מתגלה אשה מלאת חמלה, חסד, חיות ושמחה.

מה מוזר הדבר כי הנני שרויה תמיד כבתוך שכרון של שמחה – ללא שום סיבה מיוחדת לכך. הנה, למשל, שוכבת אני כאן. בתוך סביבותי… דממה של בית עלמין, והנני בעיני כשוכבת בקבר: בעד החלון מצטיירת על גבי התקרה בבואת הפנס, הדולק כל הלילה מול בית הסוהר. פעם בפעם שומעת אני טרטור עמום ומרוחק מאד של רכבת עוברת, או סמוך-סמוך אל החלונות – כעכוע של הזקיף, הצועד לאטו כמה צעדים במגפיו הכבדים, כדי להניע את רגליו ששותקו. החול שורק מתחת למצעדים אלה במין אפס תקווה כזה, עד כי עולה מהם כל שממת החיים וכל אין המוצא שבהם מצלצל בטחב האפלה של הלילה. הנה שוכבת אני בודדה ודמומה, עטויה רדידים שחורים רבים כאלה, מעטה החושך, השעמום, ואין דרור, מעטה-החורף – ועם כל אלה הולם לבי משמחה פנימית לא נודעת, שאין להבינה כלל, כאילו הייתי מהלכת על פני כרים מלבלבים, בקרניה הזוהרות של השמש. ואני מחייכת באפילה אל מול פני החיים, כאילו ידוע לי איזה סוד של כשפים, השם לאל כל רשע ועצבות והופכם להיות אך זוהר ואושר. ואני מבקשת פשר לשמחה זו ואינני מוצאת דבר, ושוב עליי להצטחק על עצמי. חושבת אני, כי סוד זה אינו אלא החיים עצמם… וגם מחריקת החול מתחת למצעדיו האטיים, הכבדים, של הזקיף עולה ניגון קטן ויפה, שיר החיים – למי שיודע להאזין. ("מכתבים מבית הסוהר", עמ' 63-64; בתרגומה של לאה גולדברג)

רוזה לוקסנבורג

תגובות סגורות.