שם הכותב: תאריך: 12 ספטמבר 2017

וכך זכיתי לתואר הרוקחת הנרגנת ביותר במחוז ירושלים

לפני יותר מעשר שנים נכנסתי הביתה כשבידיי שקית בד ירוקה עם סמל של רשת סופרים גדולה. שותפתי לדירה הסתכלה עליי בעיניים משתאות ואמרה "וואו, זו שקית מאוד ירוקה". זו אכן הייתה שקית ירוקה, ומבחינתי זה היה רגע היסטורי. רגע שבו הבנתי שאפשר אחרת. וצריך לפעול בשביל זה. שקיות פלסטיק זה פתרון זול לנו אבל יקרררר בטווח הארוך לסביבה ולמי שיבוא אחרינו. בעוד שבחוץ לארץ אתה משלם על שקיות, פה שקיות ניילון נחשבות לחלק מהשירות.

2

עבדתי שנים רבות בבית מרקחת. בואו רגע נדבר על זה. אתה לא צריך שקית ניילון בשביל טיפות עיניים. זה נכנס בכיס. והשקית שתקבל תהיה קטנה וחסרת תועלת שבכל מקרה תקווצ'ץ' ותכניס לתיק או לכיס. אז למה? אה, כי אני הלקוח. אני משלם וזה חלק מהשירות. מעולם לא הצעתי שקיות ניילון ותמיד ניסיתי להציע אלטרנטיבה – שקיות נייר או הסבר על היעדר הצורך. ואמנם הצלחתי להעביר סניף קטן לשימוש בשקיות נייר אך, הפעילות שלי לא זכתה לתמיכה בסניפים מרכזיים יותר. איפה בעצם הבעיה? זה מתחיל במודעות. מה מודעות? איזה מודעות? מה לי וללוויתנים? אני בכלל גר בירושלים. אין פה צבי ים וקרחונים. אז מה אכפת לך לתת לי שקית אם אני משלם מס בריאות?

3

כמובן שרואים את זה לא רק בבית מרקחת. בכל פעם שאני הולכת לסופר אני רואה משהו שנראה כאילו יהודה ברקן מסתתר מעבר לפינה – מישהו קונה עם 80 שקיות ניילון שהוא מנסה לסדר בהן את הקניות לחודשי הרעב הקשים. השקיות כבדות, חותכות לו את הידיים, נקרעות וכל תכולתן נשפכת החוצה. לא נורא, ניקח עוד כמה. זה בחינם. אני לא משלם חמישה שקלים על שקית בד. מגיע לי בחינם, אז אני אקח את מה שמגיע לי כי אני ישראלי גאה בחברת שפע. מה, אני ברוסיה הסובייטית שאני אסתובב עם אבוסקה (תיק רשת רב פעמי שהיה בשימוש נרחב ברוסיה).

4

אנחנו כחברה צריכים לקחת אחריות על הבחירות שלנו. להבין את ההשלכות של הדברים, מינוריים ככל שהם נראים לנו מנקודת מבטינו. אין ים בירושלים, אז לא נדאג לצבי הים. ההתחממות הגלובלית לא נוגעת לנו. טוב, מקסימום נדליק מזגן. גם ככה הם כולם מושחתים בחברת חשמל.

אז רגע, מה עושים? קודם כל, אחריות אישית. מישהו שמאוד קרוב לליבי אמר פעם שהוא מאמין שאם הוא עושה בחירה מסוימת, בוודאי יש עוד אנשים שעושים את הבחירה הזו. אולי מדובר בחשיבה פשטנית, אבל היא עובדת במקרים שבהם השינוי הוא בהתנהגות של פרטים בדידים שמרכיבים את החברה. אז כן, אם כל אחד יבחר לא לקחת שקית, לא לזרוק את בקבוק השתייה שלו בפח רגיל (במקרה הטוב) ולא להשאיר אחריו זבל וסימני צבע כשעושים צילומי טראש דה דרס בים המלח , נחייה בסביבה נקייה יותר ובריאה יותר. אבל חייב להיות משהו מעבר לאותה אחריות אישית. משהו שהחברה, הממשלה והתאגידים יכולים לעשות. רשתות הסופרים מזמן היו צריכות להתארגן ולהגביל את צריכת השקיות. היי, זה גם אינטרס שלהן. זה היה חוסך להן אלפי שקלים, ויש להם את המניע המושלם. נותני שירות שלוקחים אחריות סביבתית ולא משתפים פעולה עם השחתה והרס של הטבע. ורגע, איפה ההסברה? למה חוק השקיות נכנס לתוקף רק ב-2017 כשהצעות חוק היו הרבה לפני? למה כל דבר שנוגע לאיכות סביבה בישראל, כולל חינוך בבתי ספר, נראה כמו מראית עין, לצאת ידי חובה בלי להתייחס להשלכות הממשיות של הדברים? ומי המבוגר האחראי? התאגידים? הממשלה? המשרד להגנת הסביבה? משרד הכלכלה? אבל רגע, בטח יש כוחות מנוגדים שפועלים פה. הרי שמירה על איכות סביבה ברמה המדינית דורשת היערכות מחודשת בכל המערכות, בדק בית דקדקני ורחמנא לצלן, השקעה של משאבים עצומים. אבל כל עוד אפשר לרצות את ארגוני איכות הסביבה במחוות קטנות של רצון טוב, בואו נשאיר את זה ככה. והצרכן? מגיע לו. הוא משלם מיסים. אז עשר אגורות על שקית זה כבר עושק. ואגב, תראו מה חמישה סנט יכולים לעשות בארצות הברית של אמריקה. נו, זה אמריקה

*אבוסקה – ככל הנראה הפריט המזוהה ביותר עם תקופות הרעב בברית המועצות. בכל תיק היה את שק הרשת הזה ששמו (авось) מסמל תקווה  – אולי אזדמן למכירה של עופות או ביצים, אעמוד ארבע שעות בתור בכפור מצמרר ואחזור הביתה עם איזה עופיון קפוא כחלחל וכחוש. אגב, שקיות ניילון נחשבו למוצר יוקרה, עברו כביסות מרובות והיו מושא קנאה בקרב השכנות לתור

שייך לנושאים: אחריות תאגידית

תגובות סגורות.