שם הכותב: תאריך: 25 אפריל 2013

בחרתי לכתוב נוכח מאורעות האלימות של בני נוער יהודים כלפי צעירים ערבים שאירעו לאחרונה בכמה ערים בארץ . היה מתבקש שאכתוב קטע שלם על הוקעת האלימות, היותנו חברה אחת שכולנו שווים בה, ועל ערכי היהדות הקוראים לכבד כל אדם בהיותו נברא בצלם.אך אני בחרתי לכתוב על הנושא מזווית קצת שונה.

עיקר השוני נובע מן העובדה שבשנה וחצי האחרונות אני חיה בלוד, עיר מעורבת אשר מהווה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית על כל גווניה. שליש מתושביה מתוך החברה הערבית, למעלה משליש מתושביה עולים מארצות שונות  והאחרים  הם משפחות  מהגרים ונדודי אוכלוסין מסיבות רבות ומגוונות, שבחלקן גם נטוע סיפור פוליטי כאוב.

ללוד עברתי כי החלטתי להקים קהילה של צעירים, אשר חבריה- שותפיי לדרך המפעימה הזאת , שהפכו לחברי הקרובים במהלך החודשים האחרונים, בחרו לגור בעיר הזאת- בגלל ולא למרות היותה עיר מעורבת… הקהילה שלנו היא קבוצה בעלת תפיסת עולם משותפת הפועלת יחד על מנת להביא לשיפור באיכות החיים שלנו  ושל סביבתנו – תושבי  העיר לוד. חברי הקהילה משקפים קשת של  תפיסות עולם וסגנונות  חיים  דתיים לצד אפיקורסים מוחלטים, עירוניים לצד בני מושבים ועוד

הגמרא במסכת ברכות מממחישה בשבילי את הקשר שבין מעורבות וערבות:

" מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן ר' אליעזר אומר משיכיר בין תכלת לכרתי…ר' מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב, ר' עקיבא אומר בין חמור לערוד ואחרים אומרים משיראה את חברו רחוק ד' אמות ויכירנו. אמר רב הונא הלכה כאחרים" ( מסכת ברכות ט עמוד ב)

הדיון במסכת ברכות סביב הרגע שממנו ואילך ניתן לקרוא את קריאת שמע של בוקר נראה דיון תיאורטי וחסר חיבור למציאות .. הרי לא מצפים מאדם בכל בוקר להבדיל בין  זאב לכלב, או בין פריט בצבע תכלת לפריט בצבע כרתי(ירוק כהה מאוד הנוטה לכחול) ורק אז יוכלו לקרוא את קריאת שמע . אולם אם נעמיק, תתאפשר לנו הצצה לתפיסת העומק של היהדות בכל הנוגע לקשר שבין האדם לאלוהיו. קריאת שמע היא הטקסט- המכונן אשר מייצג את הרגע שבו אדם מקבל על עצמו את "עול מלכות השמיים" ואת "עול המצוות". הדיון בגמרא, בהיותה ספר הגות ופילוסופיה ולא ספר הלכות , מחפש  את הסיבה  הערכית  המביא האדם להכיר באלוהיו. .מעטות הן הסוגיות בגמרא אשר בהן נאמרת אמירה נחרצת של פסיקה הלכתית, ודווקא בסוגיה ערכית חשובה כזו נאמרת אמירה ברורה – הלכה כדעתם של אחרים: משיראה את חברו רחוק ד' אמות ויכירנו. על מנת להכיר באלוהות, האדם זקוק בהכרה של האחר. הרגע שבו אני קרוב-רחוק לאחר (ד' אמות) על מנת להכיר באחרות שלו, הוא הרגע שבו אני יכול לקבל על עצמי עול מלכות שמיים. במילים אחרות, החוויה הדתית של האדם אל מול האל מתווכת על ידי מפגש עם ה"אחר" שהוא גם חבר.

כמי שחיה בעיר מעורבבת- מקום שבו הצורך של ה"אחר" – הוא המחויבות שלי, אני מוצאת כי  האחרות שלו מאפשרת לי לשמור על האחרות שלי. אני מבינה לעומק כי על מנת שאוכל לחיות את חיי שלי עם ההכרה הזהותית שלי מול עצמי, אני זקוקה ל"אחר" עמו אני  יכולה לקיים ו שיח, בגלל השארותו  ב"אחרות" שלו ".

העושר התרבותי שיש בעיר כמו לוד (שמעטות הערים בארץ המציעות עושר תרבותי דומה מאפשר לי לומר בלב שלם שאיכות החיים שלי שודרגה  מאז שעברתי מנוה צדק לכאן. פשוט כי פה מתאפשר לי כל יום מחדש לבחור לראות את ה"אחר" באחרות שלו ולהבין שזה צורך קיומי גם עבורי.

הקהילה שלנו היא חלק ממהלך כולל בחברה הישראלית , הצובר תאוצה אדירה בשנים האחרונות. חברים מתאגדים יחד, על מנת לחיות חיים משותפים ולפעול למען מטרות משותפות. הקהילה שלנו היא אחת מ 150 קהילות בהן תומכת "קרן שח"ף" – שותפות של פילנתרופים אשר שמו לעצמם מטרה לתמוך ולייצר מצע התפתחות להתארגנויות מסוג זה. ברשת הקהילות הזו חיות זו לצד זו קהילות דתיות וחילוניות, קהילות של צעירים יוצאי אתיופיה וצעירים יוצאי קווקז, קהילות של צעירים דרוזים, ערבים ואחרים הבוחרים לחיות חיים של שינוי. השינוי הזה הוא קריאה מחודשת לחיים מעורבים, בו האדם מבין שעל מנת לחיות את חייו כאינדיבידואל הוא חושב גם על מי שלצידו.

לנוכח גל האלימות הגזענית בה נתקלנו לאחרונה אני מציעה הסתכלות אחרת  בה האחר הוא צורך קיומי עבורי. לחיות בעיר מעורבת פירושו לחיות בעיר שבה אני ערבה לאיכות חייו  של האחר כפי שהוא ערב לאיכות חיי לחיות יחד מתוך כבוד לשונות שבינינו.

הכותבת: אביטל בלונדר, תושבת לוד, מקימת קהילת הצעירים:  "דרך לוד"

המרכז לאחריות תאגידית

תגובות סגורות.