שם הכותב: תאריך: 17 פברואר 2013

העולם בו אנו חיים מקדש חופש. שלטי פרסומת קוראים לנו: "תשתחרר", "תרגישי חופשייה." אנחנו נלחמים על הזכויות שלנו מול כל מי שמאיים לפגוע בהן. אך מה שווה חירות בלי אחריות?

במהלך המחאה החברתית של קיץ 2011 הזדמן לי להלך מאחורי המוני האדם שפקדו את אחת ההפגנות הגדולות שהתקיימו בתל-אביב. מאות אלפי אזרחים חלפו על פניי וזעקו את נפשם למען צדק, שוויון, בית. השלטים היו צבעוניים ויפים, המוזיקה הייתה חזקה, והייתה באוויר תחושה של "חירות, שוויון ואחווה." לצערי, כשחלף ההמון, חלפה גם התחושה הזו.

המראה היה מקומם: מאות בקבוקי המשקה הריקים, בדלי הסיגריות ועטיפות השלגונים ששטפו את רחוב אבן-גבירול באותו ליל קיץ חם והמתינו לעובדי הקבלן שיגיעו למשמרתם בבוקר שלמחרת לא הותירו מקום לספק: מישהו אחר כבר ינקה אחרינו. שלטי המחאה שנותרו על הקרקע כמנחה עבור אותם פועלי ניקיון נאספו עם יתר הפסולת לאתר הטמנה, ייתכן בדרום הארץ, ודאי לא בתחומי תל-אביב, לאחר שדהו הצבעים עד שהתקשיתי לזהות את הכתוב: "צדק", "שוויון", "בית". שאלתי את עצמי – איזה צדק, איזה שוויון ואיזה בית, על מה אנחנו מדברים? נבהלתי, אולי שכחנו משהו.

בעבודה, במשפחה, במילואים, בסופר, אנחנו כמעט תמיד מחפשים להסיר מעצמנו אחריות. איחרתי? השעון לא צלצל. הלכתי לאיבוד? תוכנת הניווט זייפה. אני במינוס? שר האוצר מושחת. אני בחרדות? ההורים הרסו לי את הילדוּת, ועכשיו הרופאים מסרבים לתת לי תרופות. תמיד יש איזה מבוגר אחראי שהיה אמור לדאוג לי וכנראה פישל בדרך, אז כל הטענות – אליו. הסכנה העיקרית בגישה הזו, לדעתי, היא הוויתור על האנושיות שבנו.

 כשאנחנו לא לוקחים אחריות, אנחנו מוותרים על חירות הבחירה שלנו, ומאפשרים למישהו – אותו "מבוגר אחראי" – לבחור במקומנו. מכאן, הדרך להפיכת בני-האדם לאוסף של בובות על חוט בידיו של אדם אחד שהוא אמיץ דיו לשלוט היא קצרה. קצרה מאוד. אמנם, במחוזותינו, המילים "אחריות" ו"חובה" מדיפות ניחוח כמעט פאשיסטי, לעתים מאיים. אך האם ויתור על צלם האדם שלנו, על היכולת האנושית לקבל החלטות בצורה מושכלת ולגבות אותן, לא מפחיד אפילו יותר? האם לא עלולה להיווצר כאן טוטאליטריות מוסווית? מוכרים לנו אשליה של חופש, ואנחנו נוהים בעיוורון ומהנהנים בהסכמה. "צפו", מצווים עלינו. "כנסו כנסו".

 הפסיכיאטר האוסטרי ויקטור פראנקל, ששרד את זוועות אושוויץ וגולל את חוויותיו משם בספר "האדם מחפש משמעות", שאל פעם: "מתי כבר יציבו אח תאום לפסל החירות במזרח ארצות הברית – פסל האחריות במערב?" אין חירות ללא אחריות. הן משלימות זו את זו כמו שהיום משלים את הלילה. חירות אמיתית היא החופש לבחור איך להתמודד עם מצב מסוים. אחריות היא בחירה מושכלת ועמידה מאחורי אותה בחירה, ללא קשר לתוצאות. אם נמאס לנו מתאונות פגע וברח, אם קצנו במערכת חינוך שמסורסת על-ידי מתקפות של הורים זועמים, אולי הגיע הזמן לשינוי. אולי, אם נצליח לחנך את ילדינו ואת עצמנו למאמץ כן, להתמודדות בריאה עם אתגרים ולהתחזקות פנימית, ללא קשר לתוצאות, נוכל להשיג חירות אמיתית. כי מי שמנסה לעולם אינו נכשל. באומץ לבו ובנכונותו לנסות, הוא כבר ניצח.

ניתן להטיל ספק באפשרות לכונן מהלך כזה, שהרי דברים הנסתרים מעין, כמו לקיחת אחריות ובחירה חופשית, אמיתית ומגובה, אינם ניתנים למדידה, ומה אנחנו ללא טבלאות סיכום וגרפים משוכללים, ללא שיעורי תל"ג ואחוזי מובטלים, אחוזי זכאים לבגרות, אחוזי מתגייסים לצה"ל, אחוזי בעלים המכים את נשותיהם, אחוזי אימה; ללא מספר ההרוגים בתאונות הדרכים שעלה או ירד ומי בכלל זוכר את שמותיהם, ללא תוצאות ההצבעה על בימת הגמר בניצנים, אותן אנחנו כן זוכרים, הכתירו מלכים לרגע. "אפשר שדורות רבים יפלו במלחמה עד שהנצחון יהא שלם ועולם זה יהא למה שהיה יכול בנקל להיות אילו לא היו חסרים הרצון והידיעות." (ג'ון סטיוארט מיל)- אין ברירה אלא לנסות.

תגובות סגורות.