שם הכותב: תאריך: 15 יולי 2015

הפינוי מגוש קטיף קרה לפני עשר שנים. בנקודת הרתיחה אז, חווינו, כחברה יהודית בארץ, שבר. שבר שבזכות מנהיגות נבונה, מחוייבת ואכפתית לא הוסלם לכדי מלחמת אחים.

יום הפינוי – 15 אוגוסט 2005 – הפגיש אותנו, פיזית ומנטלית משני צידי מתרס האמונה והראייה הציונית. המתח והשבר נצרב אצל כל אחת ואחד שהיה שם, בגוש, פיזית.

הייתי שם עם חברים – אזרחים -אכפתיים כשאנו לבושים בחולצות "אתכם" כשאנחנו מרגישים את קושי העקירה מבית מחד וקושי המפנים מאידך.

מזג האויר הלוהט שיקף גם הוא את רחשי כולנו.

אישית, אם היתה סיבה אחת לשירותי כחברת כנסת היא היכולת שלי, כיושבת ראש ועדת המשנה לטיפול במפונים,  לגשר, להבין לסייע ולכוון את הטיפול בעשרות המשפחות שנותקו מהווית חייהם והוצבו מול מציאות בלתי מציאותית.

למדתי המון מהמפגש עם אוכלוסיית המפונים  זכיתי להיות חלק מחוד החנית הממלכתי שאיפשר התחלות חדשות אישיות, קהילתיות ולאומיות.

תגובות סגורות.